1. המאפיין היחודי של ראיות חפציות טמון בכך שממצאים עובדתיים עולים מבחינה בלתי אמצעית של החפץ. חפץ "מגלה" את תכונותיו החפציות בפני המתבונן ואינו יכול להסתיר דבר, אלא אם המדובר בענין הדורש עדות מומחה. משמעות הדבר כי ביהמ"ש רשאי לקבוע ממצאים ראיתיים באמצעות התרשמותו הישירה מתכונות החפץ. ממצא ראייתי ביחס לראיה חפצית משמע קביעת עובדות ומסקנות הנובעות מתכונות החפץ וכן ממצאי אמינות. בעניין ע"פ 2653/98 יצחק בן דוד נ. מ.י פ"ד נב (4) 529, 539 הובאה ההלכה בסוגיה זו:
"… ביהמ"ש מכריע עפ"י "מראה עיניו" - קרי: עפ"י התרשמותו - אם ליתן אמון בעד אם לאו; ובעיקרון, אין מקום להבחין בין הכרעה כזו לבין הכרעה בהשוואת קלסתר לתמונה, כל עוד לא נדרשת בעניין זה עדות מומחה. בדרך זו נוהג ביהמ"ש לא רק לעניין מהימנותם של עדים, אלא בכל מקרה שבו מוצגות בפניו "ראיות חפציות" - אשר על פי טיבן הן מדברות בעד עצמן משל היו הן "עדים שקטים". ביהמ"ש "קולט" את העדות ש"מוסרת" הראיה החפצית בדרך של "התרשמות" ממנה; וקובע ממצאים על פי התרשמותו, כשהוא סומך על "מראה עיניו".
"מראה עיניים" משמע קביעת ממצאים ראייתים באמצעות מלוא החושים ואין השימוש במונח זה מוגבל רק ל"עיניו" של השופט. היתר זה מטרתו לאפשר קביעת ממצאים ביחס לתכונות של חפצים אשר עולות בבירור ממהותם החפצית, ואין מטרתו לאפשר קביעת ממצא ראייתי אשר מטבעו דורש עדות מומחה. במה דברים אמורים, קביעת ביהמ"ש כי חפץ צבוע בצבע או כי עשוי מאבן ולא ממתכת, הינה קביעה העולה בבירור מהחפץ. אולם קביעת הרכבו הכימי של הצבע או סוג האבן המדויק מחייבת עדות מומחה, שכן ממצאים אלה אינם עולים מבחינה רגילה של החפץ.
2. ראיה חפצית מוגשת לביהמ"ש באמצעות עד מגיש אשר מקשר את הראיה לנשוא המחלוקת. מאחר שהחפץ שותק אין הוא מסוגל להסביר בעצמו כיצד קשור לנשוא המחלוקת. מטרתו של העד המגיש להסביר כיצד קשור החפץ למקרה הנדון. הגשתו של מחשב עליו מותקנת תוכנה מזויפת אינה מוכיחה דבר למעט את עצם קיומו של החפץ. אולם אם עד מגיש יסביר שהמחשב נמצא בחזקתו של פלוני, ניתן להשתמש במחשב כראיה התומכת בטענה כי פלוני הפר את זכויות היוצרים של בעל התוכנה.
3. המונח ראיות חפציות אינו מצומצם רק לאובייקטים חומריים, במובן הצר של מונח זה, אלא מתפרש גם על קביעת ממצאים בעקבות ביקור של ביהמ"ש במקום הקשור למחלוקת וכן על קביעת מאפיינים חיצוניים של בני אדם ודרך התנהגותם במהלך מתן עדות בביהמ"ש. בענין ע"פ 440/87 חדד נ. מ.י פ"ד מג (1) 793, 801, נקבע בסוגיה זו :
"לא ב"ייצור" ראיה על - ידי בית המשפט עסקינן, אלא בהתרשמות בלתי אמצעית של השופט מראיה חפצית (הקול שבסליל) שהוגשה לפניו, באמצעות אחד מחושיו. זאת כשם שרשאי שופט, על פי טביעת עינו, לקבוע, כי גונו של חפץ שהוצג לפניו הוא כגונו של חפץ אחר שהוא רואה, ואין הוא נזקק לשם כך לתיווך של מומחה ולהסכמת הצדדים כי יעשה שימוש בחוש הראיה ; וכשם שמקבל השופט ראיה חפצית בדרך של התרשמות מהתנהגותו של עד, אם הוא מסמיק, מחוויר או עצבני."
4. קביעת ממצאים באמצעות החושים מעלה תמיד את החשש לטעויות, שכן החושים אינם תמיד מדווחים על האמת לאשורה או שאינם מיומנים בפענוח המשמעות של הנתונים. בענין זה נקבעו בע"פ 347/88 דמיאניוק נ. מ.י פ"ד מז (4) , מתוך דינים ועוד, דברים ברורים :
"אכן נכון הדבר, שבזיהוי על פי תמונות והשוואת תמונות לדמות הנאשם, על פי טביעת עינו האנושית של בית המשפט, עלולות ליפול טעויות, ולמסקנה זו איננו נזקקים לעדות המומחים. אולם, בחשש זה בלבד אין כדי למנוע מבית המשפט להעזר בחושיו הוא, ולהתרשם ישירות ממראה עיניו, בלי תיווך מכלי שני."
ביהמ"ש מכיר באפשרות כי החושים עלולים להביא לקביעתם של ממצאים שגויים, אך אינו מוצא בכך טעם מספיק להימנעות משימוש ביהמ"ש בחושיו לצורך קביעת ממצאים. הגיון הדברים ברור, אם ביהמ"ש היה מנוע מלעשות שימוש בחושיו לצורך קביעת ממצאים ראייתים, בעלי הדין היו נדרשים להוכיח כל דבר פעוט הקשור בחפצים באמצעות עדים או מומחים. כך למשל אף הקביעה כי צבעו של חפץ הינו אדום היתה מחייבת הבאת אדם אשר יעיד על צבע החפץ.
5. שאלת הקבילות אינה עולה בקשר לראיות חפציות. זאת מאחר שראיה חפצית תמיד קבילה במהותה. אין כל סיבה לפסול את קבילותה של ראיה חפצית, מאחר שמהווה "עדות" מקור. קבלתה כראיה בהליך מותנית רק בכך שתהא רלוונטית לענין וכי תוגש באמצעות עד מגיש. מובן כי ניתן לחסום את הגשתה של ראיה חפצית מטעמים הקשורים בטענות החיסיון השונות והשגת ראיות שלא כדין.
6. כלל הראיה הטובה ביותר אינו חל ביחס לראיות חפציות, אלא אם המדובר בראיה בכתב המוגשת במטרה להוכיח את תוכנה. ראה דיון ביחס לראיה בכתב ולכלל הראיה הטובה ביותר בפרק זה. אם ראיה בכתב מוגשת במטרה להוכיח את עצם קיומה או כראיה ישירה, בעל הדין אינו חייב להגיש את הראיה המקורית והוא רשאי להסתפק בהגשת ראיות משניות. בענין ע"פ 595/79 אלקורד נ. מ.י, פ"ד לד (3) 35, 39, נקבע:
"כידוע, אין "כלל הראיה הטובה ביותר" תופס "בראיות חפציות" (Real Evidence), אלא אם מדובר בתוכנו של מסמך. אם המדובר בחפץ, ולו גם תוך תיאור תכונותיו, קבילה כל ראיה אם כי משקלה עשוי להיות תלוי בטיב הראיה."
7. ראיה משנית הינה כל ראיה קבילה אשר אינה הראיה המקורית. עצם העובדה כי בעל דין רשאי להגיש ראיות משניות, אין בה כדי להוות המלצה לבעל הדין לנהוג כך. בעל דין הנמנע מהגשת ראיה מקורית, למרות שזו נמצאת בחזקתו או בשליטתו, מסתכן בכך שביהמ"ש יתן משקל מופחת לראיה המשנית. ההנחה סמויה במקרה זה הינה שהימנעות מהגשת הראיה החפצית המקורית נעשתה מאחר שבעל הדין מתכוון להסתיר ממצא הטמון בראיה. דברים אלו יש לסייג במצבים בהם הבאת הראיה החפצית אינה מעשית או אם הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בדבר הגשת ראיות משניות. כך אם המדובר בפסל ברונזה גדול המוצב בגינה ציבורית, ודאי שאין לומר כי על בעל הדין להגיש את פסל הברונזה לביהמ"ש וראוי להסתפק בצילומים או עדויות נאמנות.
עו"ד יניר הראל
